אני טיפוס של שקט, של פרטיות, של לבד.
או כמו שסבא שלי היה אומר: " עיזבו אותי, תנו לי את הכוס תה והביסקוויט ואני מאושר".
אני לא מדברת הרבה.
צריכה לפחות שעתיים ביום עם עצמי ועם המחשבות שלי.
מאד מאד ביישנית, מה שמתפרש לעיתים כסנובית.
תכל'ס...אני קצת סנובית.
לא בעלת ביטחון עצמי מי יודע מה.
לא יכולה לסבול כשמחטטים לי בתחתונים.
והכי הכי יותר מהכל, אני ש-ו-נ-א-ת להצטלם ועוד יותר שונאת לראות תמונות שלי.
תקראו לי ביקורתית, תקראו לי פריק-קונטרול, תקראו לי נסחפת...
כזו אני וכזו הייתי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אז איך קרה שיום בהיר אחד מצאתי את עצמי יושבת מול צלמת שבאה במטרה לצלם את ביתי, את מבצרי,
וגרוע מכך! היא גם מבקשת לצלם אותי! אותי! אותי?...
על השאלה הזו אני מנסה לענות בכל פעם שאני מעלה כאן פוסט.
שלא תטעו, באצבע רועדת אני לוחצת על כפתור ה"פרסם".
בחשש גדול ובהמון ספקות.
כי מה כבר יש לך לחדש? ומי יקרא את זה בכלל? ובטח יחשבו שאת כזו או כזו או כזו...
מכירים את הקולות האלה שרצים בראש?
אז אני מתעלמת בכל כוחי ומשכנעת את עצמי עמוק עמוק בלב שיש לי מה להגיד, שזה מעניין לא רק אותי
ויאללה, "על החיים ועל המוות"...ו..."פרסם"!
ובאמת התגובות מחממות את הלב וכל לייק גורם לי להסמיק וכנראה שאני כבר קצת מכורה.
מכורה ל"להיות מישהי", מישהי שמכירים, שמעריכים, שאוהבים.
אבל חשוב מכך, אני מכורה לגלי ההערכה שעולים מתוכי כלפיי עצמי.
וזה לא עניין מובן מאיליו כלל וכלל.
כי לאהוב את עצמך, להאמין שיש לך יכולות וכישרונות זה חתיכת הישג
(לפחות מבחינתי...)
אז אנחנו חוזרים להווה.
לימור דופקת בדלת ואני עושה טיול אחרון עם העיניים לוודא שהבית מתוקתק.
לא מצליחה לברוח מהצורך להיראות מושלמת למרות שברור לכל הדיעות שאני לא. ממש לא.
הדלת נפתחת ולימור עומדת בפתח. מחייכת.
מיד היא נכנסת כרוח סערה. סוקרת במהרה בעיניה את כתלי הבית ומכריזה:
"אני כבר יודעת מה אני הולכת לצלם!"
אני נפעמת מהביטחון והנחרצות.
"אבל קודם", היא אומרת, "בואי נדבר".
אני קפואה מולה. מנסה לעמוד בקצב.
"לשבת?" אני שואלת.
היא מהנהנת ואני מאפשרת לה להוביל את העניינים.
היא אומרת שציפתה לפגוש מישהי אחרת וכך נפתחת לה שיחה קולחת ומרתקת על זהות במרחב הוירטואלי.
מה שנקרא "מה אני-מי אני" או "ואם אני אינני אני אז מי אני בכלל..."
ועוד כהנה וכהנה...
כי כאמור, הפרסונה שנגלית כאן לאורך הזמן בבלוג ובדף הפייסבוק אולי נקראת איילת לנדאו אבל בכלל לא בטוח שזו איילת לנדאו שאני מכירה.
ואנחנו ממשיכות לדבר על אימהות, עשייה, עיצוב ולימודים ופתאום היא מכוונת את המצלמה לעברי.
"כאן חשדתי".
כי זה עניין אחד שהוואזות והפיצ'יפקעס יצטלמו אבל זה עניין אחר לגמרי שהפרצוף שלי יתועד.
וכך החל לו מעין ריקוד בו אני משתפת-לא משתפת פעולה...
"אולי מהזווית הזו? רגע, אולי לעמוד כאן? לשבת? להישען לימין?..."
בואו נסכם ונאמר שדוגמנית צמרת אני כבר לא אהיה.
ולימור, בשיא הסבלנות, מטיילת ברחבי הבית, מתבוננת, מחליפה עדשות.
בנועם וברוגע היא מאפשרת לי להרגיש בנוח בביתי ובעורי.
וזו כבר עבודת קודש בפני עצמה. תודו.
היא מקשיבה לסיפורים שלי. מעירה הערות שמאירות את עיניי ובתכל'ס...מבינה עניין.
בקושי שעתיים עוברות מרגע כניסתה עד רגע עזיבתה
אך אלה שעתיים משמעותיות ביותר עבורי.
מרגע שנסגרה הדלת ועד רגעים אלה ממש אני עסוקה במחשבות.
מחשבות על חשיפה, על פתיחות, על סקרנות
וגם על הסתרה, מיסוך וקושי.
קושי כזה שמלא בקולות.
קולות שאומרים "את לא שווה. את לא מעניינת. את אושיית-פייסבוק דמיקולו".
ואז עולות מול עיניי עיניה של לימור
שהן חכמות וקשובות ואומרות
"אותי את מעניינת. לדעתי את שווה. את שונה".
את המילים האלה אני לוקחת איתי מהמפגש הכה מיוחד שהיה לנו.
נוצרת אותן בליבי.
הופכת אותן למעין מנטרה.
כדי להמשיך הלאה.
לבנות את המפעל הקטן והצנוע הזה שנקרא
Lula
והיי! גם יצאו יופי של תמונות, לא?
מקווה שתמשיכו לעקוב. ולאהוב.
אני חוזרת קצת למחילה שלי כדי להירגע.
תיכף אשוב.
*
תודה גדולה גדולה מקרב הלב ללימור הרצוג אהרוני שלימדה אותי להתבונן על הדברים בדרך קצת שונה, מזווית אחרת.
פייר? רק בשביל זה היה שווה לצאת מהקונכייה.
:)
ובהזדמנות חגיגית זו אני מאד מאד מאד ממליצה להיכנס
של לימור ולגלות עוד בתים קסומים ונשים מרתקות
אותם היא מתעדת בהמון כבוד, קשב וכישרון.